סיפורי פנטזיה באינדונזית
כשכבר לא שמעתי, העזתי להסתכל. כשעוד נשמע, לא העזתי להחזיר את המבט. עבורי חברים הם תקווה, בדיוק כמו שהארץ מקווה גֶשֶׁם. התחמקתי מהמבט שלו רק בשבילו, החבר הכי טוב שלי. אני לא יודע אם זו אשליה של דעתי או שהיא קיימת, אהבה זה כמו נשבר מעלי הכותרת. הייתי ממש נסער כשראיתי את מבט אהובתי של חברתי הטובה כלפיי.
בהתחלה זה היה גרוע, לא ביליתי איתו יום בלי שיהיה לי מחלוקת. הוא בחר בדרום בחרתי בצפון. לא לרגע אני מצפה שהוא יחליף עם מישהו אחר, לא כל עוד אני מנסה לתפוס את המחמאות הריקות שלו. חלק מזה אולי אני פשוט לא אוהב אותו.
אבל באופן בלתי נמנע, עכשיו אני הפוך מול האדמה. אולי הרגשות שלי הושארו על פני השטח. ניסיתי מיליון פעמים להימנע מכך. באמת, המוח שלי לא מספיק חזק בשביל זה.
עבר יותר מחודש שלא ראיתי את ברכתה, פגשתי את גסותיה. אני לא יכול להכחיש את זה, אני מתגעגע אליו. אבל התגעגעתי לזה. המוח הסורר שאני מחזיק. מה הנשמה שלי באמת רוצה?
מצאתי את התשובה ליד החבר הכי טוב שלי. החבר התיישב והביט בי במרירות.
אה, הבנתי לגמרי את מי אני מנסה להגן מפני התחושה הלא נכונה הזו. אני לא חזק, אבל תחושת הקנאה פשוט נעלמה. אף כתם אחד לא רצה להפריע להם.
אני נושא את הלב השבור הזה עם זיק של זיעה אל שאר חלקי נשמתי. הוא פשוט אילץ אותי להודות בטעם. אבל עדיין אני אומר לא. למרות שמתברר שהתשובה היא לא זו, עדיין יש לי עשרות עמקים רחוקים למצוא אותם.
אם השמש מסוגלת, אנסה לבקר. אם הירח מעוניין, אני אגיד לו. אולם נחשול עצום בנפש השתולל, ופגע בכל סדק של תחושה לפתוח אותו. המלחמה הזו לא תסתיים לזמן מה. למעשה, אני חושב שזה רק התחיל.
אם הוא מסתבך אקרא את מכתב הגורל. אבל אם אוכל לשנות את זה, אני מקווה לטוב. זהו מבחן של סיבולת. זה אומר שסבלנות תניב פרי.
רחוק מכל זה, אם הייתי יכול לשאול את משקף האהבה, הייתי שואל. אבל הצד השני שלי אומר אחרת. "הוא לא שובר דבר, רק הצצה חריפה לך."
זאת מלחמה. כעסתי על המילה הזו. אני מנסה להכחיש את זה אבל זה נכון. המוח השני שלי אמר שוב, "נכון, התחושה זהה לך."
בלבול הוא בלתי נמנע. עוד לא עברתי אף עמק. אני אפילו עלול ללכת לאיבוד בג'ונגל של רגשותיי. הג'ונגל מתפתל, אך עדיין הולך לכיוון אחד, כלומר "לא".
ואז פתאום מוחי לחש, "לא זה, אלא עמק הנפש, אולי שם תמצא אותו." תן לי לחפש.
מסתבר שלא מדובר ברגשות, לא באהבה, לא באמת ברומנטיקה. זה רק טריק של המוח, הוא באמת טוב להסתיר את עצמו, למרות שמצאתי אותו בכל מקרה. הרפסודה המכונה המוח נשאה אותי, ולבסוף מצאתי את קצה העמק הרחוק. שם כתוב:
"המוח נמצא מתחת לתודעה, יש לסנן לתוכו משהו שחושבים עליו, ועליך לדעת דבר אחד שברור מאוד שהכרת אותו מזמן. אני רק מאשר את זה כי זה נכון. ואני אאשים אם זה אכן לא טוב לאדמה שבך... "
הכתיבה נותקה כאילו מוחי האחר מסתיר אותה, משום שהיא שונאת את המחשבה. ואז מצאתי את זה תחת אחיזת הנפש. אני נפתח לאט. והסיבים היו בדיוק מה שציפיתי.
"הזמן יגיד. אם האדמה רועדת, מי שמציל אותך הוא חבר. ולא מעט מהחברים שלך המלמדים אותך לשחות כשנפשך מוצפת בבעיות. אז חסוך אותו בשביל החבר שלך. "
הסיבים העלובים שקעו עמוק מדי ברגשותיי, והציתו את החיוך שעל פני. אני מוכן לקבל שוב את מוחי הרע המהורהר. ובכן, הזמן יגיד כמה הוא צודק.
"בחרתי," אמרתי למחשבה.